החלטה בתיק בש"פ 385/11

           לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) אשר דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות; הפרת הוראה חוקית; החזקת סכין שלא כדין; ותקיפה בנסיבות מחמירות. את המעשים המיוחסים לו ביצע, לכאורה, העורר בעת שהיה נתון במעצר בית בגין פרשה אחרת שבה היה מעורב, שבמסגרתו הותר לו לצאת לעבודה בשעות קבועות ובפיקוח מעסיקו. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הערב של יום 6.11.10, התקשרו יעקב בן שבת (להלן: המתלונן) ואחיו ירון, לעורר, וביקשו להיפגש עימו בנוגע לסכסוך קודם בין אח נוסף של המתלונן לבין העורר. השלושה נדברו להיפגש עם המתלונן ועם ירון בשכונה ביישוב קדימה. במסגרת זו, בא העורר בצוותא עם אחיו אסי וארבעה אחרים (להלן: האחרים) למקום כשהוא אוחז בסכין בידו הימנית בסמוך לרגלו הימנית, והשישה פגשו שם את המתלונן ואת ירון. המתלונן פנה לעורר ולאסי, ובעוד המתלונן ואסי משוחחים, דקר העורר את המתלונן בגבו. בהמשך, היכו העורר, אסי והאחרים את המתלונן ואת ירון באגרופים ובבעיטות.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, טען העורר כי הראיות המצויות בידי המדינה, אינו מקימות תשתית ראייתית לביסוס כתב האישום שהוגש נגדו. בין היתר, הציג העורר מסמכים שמהם עולה כי רס"ל תומר זהורי שהגיע למקום האירוע וראה את המתלונן לאחר שנדקר, שמע מאחיו בזירת האירוע כי הוא אינו יודע מה קרה וכי במהלך ההתרחשויות, "קפצו" עליו מספר אנשים וברחו. עוד הציג העורר דו"ח פעולה מיום האירוע, הכולל עדות שגבה שוטר מן המתלונן, בעת שזה שכב בבית החולים, כי הוא "הלך ברחוב ושמע חריקת בלמים והתנפלו עליו ארבעה אנשים". כשנשאל המתלונן אם זיהה אותם השיב בשלילה. גם לפי מזכר נוסף אליו הפנה העורר, שנערך למחרת האירוע, טען המתלונן כי אינו יודע מי תקף אותו, שכן היו מספר תוקפים שאותם לא זיהה, והתוקף הגיח מאחור. יצוין, כי במסגרת ההליכים בבית משפט השלום, הורה בית המשפט כי העורר ייבדק על-ידי פסיכיאטר, ובחוות הדעת שניתנה בעניינו נקבע כי לעורר "קושי בשליטה על הדחפים התוקפניים, היסטוריה של עבריינות, שימוש בסמים וכנראה חבלה בגולגלתו", אך גם כי העורר "שומר על כושר השיפוט".

3.        בסופו של יום, מצא בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ') כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות מודיעיניות לכך שהעורר הוא שתקף את המתלונן, וכי חרף חוסר שיתוף הפעולה של המתלונן עם המשטרה בתחילה - בין היתר נוכח דבריו של אחיו כי לא יאמר דבר - מסר המתלונן בהמשך תלונה מפורטת שבה טען כי העורר הוא שדקר אותו. בית המשפט הוסיף וציין כי אשתו של העורר אמרה בחקירתה כי אינה יודעת מה עשה המשיב באותו יום, ומכאן שלא היה בדבריה כדי לתמוך בטענתו שלא יצא מן הבית. עוד ציין בית המשפט כי בחקירתו במשטרה בחר העורר לשתוק לגבי רוב השאלות שנשאל, ולא למסור גרסה. על רקע ראיות אלה, קבע בית המשפט כי קמה נגד העורר עילת מעצר בשל מסוכנות, בציינו כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין העורר לבין אחיו - שלא הפר הוראה חוקית בבצעו את המעשים המיוחסים לו, וחלקו במעשה הדקירה היה מינורי יותר. לבסוף נקבע, כי חומרת המעשים והעובדה שבוצעו אגב מעצר בית שהוטל על העורר, אינם מאפשרים לשחררו לחלופת מעצר.

4.        העורר הגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אך זה נדחה. לפי קביעת בית המשפט, חומר הראיות שהצטבר נגד העורר - ובכלל זה דברי המתלונן בחקירתו השלישית כי העורר הוא שדקר אותו; שתיקתו של העורר לאורך חקירתו; ואי ביסוס גרסת האליבי שלו על-ידי אשתו - די בו כדי להוכיח באופן לכאורי את המעשים המיוחסים לעורר. לדברי בית המשפט, מעשיו של העורר מעידים על מסוכנותו הרבה ולאלה מצטרף עברו הפלילי המכביד. נוכח אלה, כמו גם נוכח הפרת תנאי מעצר הבית על-ידו, קבע בית המשפט כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

           מכאן הערר שלפניי.

5.        לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל לשינויים ולסתירות בגרסתו של המתלונן. לדבריו, בתחילת החקירה נמנעו המתלונן וירון מלהפלילו ואמרו כי אינם יודעים מי היה הדוקר, שכן זה תקף את המתלונן מאחור, ורק בהמשכה - הצביעו עליו כעל הדוקר. סתירה נוספת שעליה מצביע העורר היא בין דברי המתלונן כי בא לעורר כדי "לברר כמה דברים" לבין דברי ירון כי השניים הגיעו לעורר כדי לעשות עימו "סולחה". לגישת העורר, הסתירות בגרסת המתלונן מכרסמות באופן מהותי בעוצמת משקלן של הראיות לכאורה, כך בפרט בנסיבות קיומו של סכסוך קודם, ומשהשניים לא נדרשו לספק וממילא לא סיפקו הסבר לשינוי החד בגרסאותיהם. העורר מוסיף עוד כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי הוא שתק לכל אורך חקירותיו, שכן שתיקתו באה רק לאחר שהכחיש הפרה של מעצר הבית, טען לחפותו, ביקש להיבדק במכונת אמת ואמר כי אינו חש בטוב וכי הוא זקוק להמשך הטיפול הפסיכיאטרי. לגבי טענות המתלונן השיב העורר כי הוא "שתיין ושקרן", וציין כי הוא מוכן לעימות מולו. לדברי העורר, אין לראות בכך שאשתו טענה כי לא היתה מודעת למעשיו באותו היום משום חיזוק לראיות נגדו, שכן היא היתה חולה בדלקת ריאות ושכבה במיטתה, ומשכך אך טבעי הוא כי לא תדע היכן הוא נמצא. לדידו, הפרת מעצר הבית על-ידו לא הוכחה, אף לא לכאורה, שכן היא בוססה על גרסאות המתלונן ואחיו, שלגביהן מצא בית המשפט כי חל בהן כרסום. עוד מוסיף הוא כי שגה בית המשפט קמא כשלא נדרש כלל למחדלי החקירה שנפלו בתיק, ובכלל זה העובדה שהחוקרים נמנעו מלבדוק את איכוני הטלפון שלו, שיכלו לתמוך בטענת האליבי שהעלה; העובדה שהם נמנעו מלחפש בביתו אחר הסכין שבאמצעותה בוצעה, לכאורה, הדקירה; והעבודה שהם נמנעו מלברר עם אשתו את נכונות גרסת המתלונן ואחיו כי הגיעו לביתו וקיבלו ממנה את מספר הטלפון שלו. בצד זה טוען העורר, כי לא היה מקום להבחין בינו לבין אסי - וכמו האחרון, היה מקום לשחרר גם אותו, לכל היותר, לחלופת מעצר.

6.        המדינה טוענת מנגד, כי השינוי שחל בגרסאותיהם של המתלונן וירון מקורו בנטייתם הראשונית שלא לערב את המשטרה באירועים. בהמשך, חל שינוי בעמדתם זו, ומשכך, מסר המתלונן גרסה מפורטת שיש בה כדי לקשור את העורר למעשה הדקירה. בצד זה טוענת המדינה, כי אשת העורר לא יכלה לאשר את טענת האליבי שהעלה ולכך יש לייחס משקל, בפרט על רקע העובדה שמונתה לפקח עליו במסגרת מעצר בית שבו היה נתון בשל אירוע קודם. עוד נטען, כי העורר שתק במרבית חקירתו, וגם כשבחר לדבר - לא ראה למסור גרסה נוגדת. נוכח כל זאת סבורה המדינה, כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה מספקת. אשר לחלופת מעצר - גורסת המדינה כי קיים הבדל מהותי בין העורר לבין ירון, ובין חלקם במעשים נושא הפרשה, ומכך - לא היה מקום לגזור בין השניים גזירה שווה.

7.        לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. עיקר הערר מופנה לשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו. הכלל הוא כי בשלב שבו נבחנת האפשרות לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, בית המשפט אינו נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש במשפט עצמו, משמע הוכחה מעבר לספק סביר. תחת זאת, די בשלב זה כי יוצגו על-ידי התביעה ראיות המקימות פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי, לאחר שהראיות ה"אילמות" יעברו את כור ההיתוך של ההליך המשפטי, ובכלל זה חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ו"יספרו" את האמת המשפטית (ראו למשל בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל, סעיף 14 (לא פורסם, 2.5.10); 6503/09 אבו קמיר נ' מדינת ישראל, סעיף 5 (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 2934/10 קוראען נ' מדינת ישראל, סעיף 7 (לא פורסם, 26.4.10)). בחינת מכלול הראיות בתיק זה מלמדת כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת לאישומים המיוחסים לעורר.

8.        אין חולק כי גרסתו של המתלונן בנוגע למעשים לא היתה עקבית. בחקירותיו הראשונות ביום האירוע וביום למחרת, טען המתלונן כי אינו יודע מי דקר אותו (ראו למשל, דו"ח פעולה שמולא על-ידי רס"ב אהוד אקוע מיום 7.11.10, בנוגע לפגישה בינו לבין המתלונן שהתקיימה ערב קודם לכן; מזכר שיחה עם הקורבן מאת רס"ר ארז שקלים מיום 7.11.10, שבו טען המתלונן כי "הוא לא יודע מי תקף אותו שכן התוקף הגיח אליו מאחור וחבט בראשו ובפניו וכנראה שהיו כמה תוקפים אבל הוא לא ראה את פניהם ואין לו מושג מי עשה זאת"; דו"ח פעולה מאת תומר זעורי מיום 6.11.10, שלפיו טען ירון שהיה עד לאירועים כי "הוא לא יודע מה קרה וכי קפצו עליו מספר אנשים שברחו"). ואולם בהודעה נוספת שנמסרה בחלוף יומיים מן האירוע,  שינה המתלונן את טעמו, וניאות למסור כי העורר  הוא שדקר אותו. בגרסה זו דבק המתלונן גם במסגרת העימות שהתקיים בינו לבין העורר (ראו מזכר מאת רס"ר ארז שקלים מיום 9.11.1).

9.        אכן, השינוי בגרסאותיו של המתלונן מעורר תמיהה שלא ניתן להקל בה ראש. ואולם, עיון נוסף בדברים שנאמרו במסגרת החקירה עשוי לחשוף למצער טפח מן הטעמים שעמדו ביסוד גרסתו "המתגלגלת" של המתלונן. בדו"ח הפעולה של רס"ב אהוד אקוע מיום 7.11.10, הוא מציין כי בעת שחקר את המתלונן בבית החולים, הגיע לחדר המיון אחיו ירון, "שצעק לנדקר אל תדבר (...) טען כי אח שלו בטיפול כרגע ואני מפריע לו" ו"המשיך להגיד לאחיו לא לדבר ושיגיד שנפל. פנה אלי ואמר לי אין לך מה לדבר איתו". במזכר מאת רס"ר ארז שקלים מיום 7.11.10, כותב הלה כי המתלונן "לא שיתף פעולה לגבי זהות התוקפים" וכי נדרש "דיבוב הפצוע וגביית עדות מפורטת". מספר ימים קודם לכן, כשאחיו הנוסף של המתלונן, אריה, שכב בבית חולים בעקבות דקירה שהמתלונן סבר שנגרמה לו על-ידי העורר, ציין השוטר רס"ר דוד לוי בדו"ח פעולה מטעמו מיום 2.11.10 כי "הפצוע מייד כשראה אותי גילה יחס עוין ואמר משטרה אין לי לדבר אתכם, לא קרה שום דבר, אין לכם מה לעשות פה, ואני לא רוצה לדבר אתכם".

10.      עינינו הרואות, מטעמים שלא נתבררו עד כה, היתה בתחילה רתיעה מצד המתלונן ואחיו לשתף את המשטרה בפרטי האירוע. ואולם, בחקירתו מיום 8.11.10, החליט המתלונן כי הגיע העת למסור גרסה מפורטת, וכך הוא עשה. מכאן הפער שבין הגרסאות. בנסיבות אלה אין, אפוא, לשלול את עצמתה של הגרסה המפורטת שמסר המתלונן. ממילא יש לזכור, כי על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, וצריך שהגורם המכרסם יציג את הראייה המפלילה כמשוללת יסוד (ראו יעקב קדמי על סדר הדין הפלילי 282 (2008) והאסמכתאות שם). נוכח ההסבר שניתן לפער בין הגירסאות, אינני סבור כי הסתירות שעליהן מצביע העורר הן מהסוג האמור, ועל כל פנים, שאלת מהימנותו של המתלונן, אין מקומה להתברר בשלב זה של הדיון במעצר, והיא תיבחן בגדריו של המשפט עצמו (ראו בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.09); בש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.08); בש"פ 3818/08 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2008)). בשלב הנוכחי, סבור אני כי ניתן לראות בעדות המתלונן משום ראיה לכאורה למעשים המיוחסים לעורר.

11.      הראיות הנוספות שהוצגו על-ידי התביעה - תומכות אף הן בטענת התביעה. כך היא שתיקתו של העורר בחקירתו מיום 9.11.10 , המחזקת את משקל הראיות נגדו. אמנם שתיקתו של העורר לא היתה מוחלטת ובמקומות מסוימים בחקירה הוא אמר, בין היתר, "אני חף מפשע הוא שתיין ושקרן", ואולם העורר נמנע מלהציע גרסה משלו לאירועים, שיהיה בה כדי לספק מענה לטענות שנטענו נגדו מצד המתלונן. הוא הדין לגבי אי תמיכתה של אשתו בגרסת האליבי שסיפק שלפיה נותר בבית. עקרונית, אין לשלול כליל את האפשרות שכטענת העורר - במועד האירועים נפלה אשתו למשכב ולא השגיחה בנעשה בבית. ואולם, אפשרות זו נחלשת בהינתן העובדה שאשתו של העורר שימשה בנסיבות המקרה כמפקחת על מעצר הבית שבו הוא היה נתון, ועליה היה לשמור כי יקיים את התנאים ולפקח על כניסותיו ויציאותיו. האפשרות שכלל לא ידעה היכן הוא נמצא הינה, אפוא, מוקשה.

12.      הנה כי-כן, מכלול הראיות שבנדון מקים בעיני פוטנציאל כי בתום ההליך, לאחר שאלה ייבחנו על-ידי בית המשפט שלדיון, יהיה בהן כדי להוביל להרשעתו. מסקנתי היא, אפוא, כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת להוכחת האישומים המיוחסים לו.

13.      הראיות הלכאוריות שבנדון מקימות נגד העורר חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי-סמכויות אכיפה (מעצרים), התשנ"ו-1996. על-פי המיוחס לו, פעל העורר באלימות חמורה ביותר תוך שימוש בנשק,  ורק בדרך נס לא הסתיים האירוע במותו של אדם. בנסיבות אלה המסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה. לעניין זה, בדין ראה בית המשפט להבחין בין העורר שנטל חלק במעשה הדקירה באופן ישיר, ושביצע את מעשהו בעת שהיה אמור לשהות במעצר בית - לבין אחיו ששוחרר לחלופה.

           הערר נדחה, אפוא.

          ניתנה היום, ט"ו בשבט התשע"א (20.1.11).